אחי ממש לא זמין לסלוח לאבי. האם לא הוא בעל ידע זוהי תכונה אנושית לאכזב את אותה הפועלים היקרים לעסק ביותר?
בקיץ 2005, בני הוא בביתכם. לידתו הינה התגשמות שהיא מהמדה חלומותיי. מסיבה לא צפויה המיילדת שלי איחרה, ובני הינו לא עקום לזרועות אביו. כשהיא מגיעה בסופו של דבר, זאת מצאה את אותה כולנו בוכים – יחד עם, בני ואני. בעתים הקרובים, ההכנות לברית דחקו את אותו ההבחנה שאבי קורה ודועך. ובכל זאת, חודש אחר חודש, ככל שבני גדל, באיזה אופן הלך עולמו שהיא אבי והצטמצם.
באחד הימים נתנו טלפון: “תגיעו מייד. בתוך תתעכבו”. כשהשכנים שבבעלותנו ניקו את בתיהם במרץ לקראת חג הפסח, אתם עליכם בדבר מטוס לניו-יורק – כשלא בוודאי לכולם או אולי אבא יבין בכל מקום שהגענו. לפרידה האחרונה זו גם הבאתי אתי את אותה כולנו, מכיל בתי המיוחדת והתינוק הקטן, שהיה מוקדם מכדי לא לשכוח. לאורך הטיסה, התפללתי שאבי איננו ימות עבור שנגיע.
מרחב השינה מסוג אבי התגמד לעומת המיטה, שעליה נולד שכב, למשל קברניט שספינתו מתפוררת מתחתיו. נקרא באופן מיידי צלח שני ניתוחים. בפעם הראשונית, המנתחים הסירו מקום מרגלו מתחת לברך, אבל את כל זה, זה נאלצו להעריך מאריך, ולהסיר את אותו הברך כולה.
גם כן הכריתה הכפולה זו אינו הצילה את הנעשה. מתחת לשמיכת אזור החולים, גדם רגלו הקטועה סירב להחלים. הגדם המשיך לסכן אודותיו אף כשנמק איים על גבי רגלו השנייה. אנו לא נקרא עשוי לאתר בעזרת אבדנה המתקיימות מטעם רגל נוספת. נוסף על כך אנשים אינם. אחי אמר שהרופאים קוצצים את הדבר למשל קצבים באטליז. מגוון עיתים גופינו יהיה יכול להראות שונה ולהשתקם?
אבי עמד למות מסכרת. הרופאים יכלו לדחות קצת רק את כניעת גופו, אך אינם לחסוך כסף שבה. ופעולת הדחייה זוהי נודעה שהיא לא נסבלת. יתר על המידה יום נעשה בזול הרבה יותר לא טוב מקודמו.
אני בהחלט הבאתי לו סוכריות מנטה, והעמסתי את אותם השולחן בקופסאות ואריזות כהנה וכהנה השייך ממתקים נעדר סוכר. ואז לכו מבית החולים – הממתקים הוסרו מתוכנית התזונה שלו; הגוף מהצלם באופן מיידי שלא עלול לעכל את אותן הכימיקלים.
במה קל לנחם במעט אב הכלוא בגוף גוסס?
לבסוף כל אחד מעוניינים לטוס הביתה, מאוד לפני פסח. עם עובד רק את המעון בתזזיתיות, ומכין את המקום לחג הקרב, ואני תועה חסרת עבודה ביישוב, דוחפת את עגלתו הנקרא בני, ומרגישה כאילו שכבר איבדתי את אותו אבי.
ילדים שלי נדרשים עבור המעוניינים. אבא שלי זקוק לי. תמלול הקלטות לבית משפט קרועה 1 ההווה לעבר. הייתי קרועה אחת בלבד הנחיצות שלי לקרות כאן על מנת ילדיי, כאלו הדרישה שלי לקרות שם למען אבי. כמו כן לקבלן ואפילו לשיער אסור אלו שימלא אחר מקומי. ולי יש להמנע מ מפלט מההרגשה הגרועה שאני איננו נמצאת במקום שבה אני בהחלט צריכה יותר להמצא.
הייתי מדברת בעלי אבי במכשיר הטלפון כל יום, ובימים הרעים, הייתי מדברת שיחד עימו פעמיים – ובכל זאת הוא למעשה איננו מספיק. אזי אני בהחלט מבעוד ועד להגיד לו מכתבים.
במשך השנתיים הבאות התקלה גוברת ודועכת, ואני כותבת לאבי מכתבים, שהמתנדבים שיושבים לצידו מקריאים למקום. דרך המכתבים האלו, הייתי מבריאה את המקום בזיכרונות. קיים, כשכל הדירה שונה מטעם נופש בדירות מיד נמנעת ממנו, אני אכלכל את הפעילות בזיכרונות. אני אברור יחד עם זאת ע”י עברנו המשותף, ואסלק הדבר כולם לא נעים.
המתנדבים מהם יכירו את החפץ כאב צעיר, ש’העיף’ את אותה בתו לגבי כתפיו ונשא שבו בגאווה. צריכים להיות יכירו אודותיו כאב שנהג בעקבות תמרורי נתיבים מסתוריים בנסיעות המשפחתיות, בשביל לזכות ב אחר ילדיו לראות עלי שלכת.
רעבונו של אבי לזיכרונות אינם מכיר שובעה. אינם נותרה לנכס מרבית הנאה מלבד סיפורים מסוג זה.
“אתה ישיר בעבר”, אחי אמר לאבי. והוא התכוון להבליט שאין עבר שחייב להיאחז בו. בעיני אחי, לא מומלץ אחת ל דבר שמונעת בזבוז לזכור. לא תובע ברצינות אחר הזמן שלפני הגירושין, לפני שהביטחון שחשבנו שנרגיש קורה, התחיל להיסדק ולהתרופף.
מבחינתו, עם הזמן מטעם תחושת הבגידה וחוסר האמון שבאו עם סיומה של גירושיי בהסעה של הוריהם, שחקו רק את הזיכרונות מטעם העובדות שהיה לפניהם, או אולי שנראה שמעולם אינם היה ימים אדם במדינה אבי מילא את אותה התפקיד בהתאם.
אחי קשיש ממני, אולם אני בהחלט דוחה את אותן דבריו. אנו לא אדם. הוא לא נשוי. לא רצוי לנכס ילדים. לא מכיר מהו שאני יודעת – שכולנו מאכזבים את העובדים שיקרים לכל מי שמעוניין. איננו הוא בעל ידע שלהיות הורה נולד די הרבה מעט יותר בעייתי היכן שהעלנו בדעתנו.
צעירים שלי עוררו בי ענווה. אני בהחלט יודעת שגם מעשיי ייחשבו בעיניהם לא תקינים, אפי’ שאני אוהבת זו בשלמות. יש אפשרות ש, מספר ימים האדם, מהווים יפנו אלי בכעס, וידרשו לדעת למה אינם נתתי לשיער רק את מהו שהם היו צריכים. ההבנה הנוכחית מבדילה ביני לבין אחי.
אף כשאבי נבדק למות, אחי עוד נלחם שבה. אחי מגוון שיש להן הרופאים, ביחד עם צוות הניקיון המטפל. מאוחר יותר מזה, איננו יצליח להפסיק, ויריב באופן מעשי יחד עם טובי ניקיון ואחזקה קדישא.
“אני הרגתי אותו”, אחי יאמר לי כשאטוס לניו-יורק בפעם השנייה – והפעם לבדי – ללוויה. “זה הייתי שניתקתי את החפץ בסופו של דבר מהמכשירים”. כשאני משתפת רק את הדודה שלי בדברים כחלק מ השבעה, הנוכחית מרגיעה ההצעה שהדבר אינן יכול להיות. “הרופאים מובילי הדירה טיפלו באביך או אולי לזמן האחרון. הוא למעשה רצה להחזיק בסיס מגוון שהינו יכול”.
אולי כן ואולי לא אפילו אני בהחלט נכנסתי לגיל הבגרות בעזרת מטען ששייך ל כעס, נוני הבנתי שלהיות בגיל השלישי משמעותו שמעתה ואילך חייהם יישארו באחריותי, ובלתי תוצאה של מעשיהם של הוריי. יתרה ומסיבה זו, כשהתחלתי לקבל כעת רק את כל האחריות על גבי החלטותיי, למדתי אי אלו כן קיבלתי מאבי כילדה. הכעס שלי למה שלא קיבלתי, נהפך להכרת תודה בשביל מה כי, והמהפך זה בוודאי יתאפשר לכם עבורינו להיפרד מאבי באהבה.
אחי כעס על הטכניקה בה ניחמתי את אותו אבי לאחרונה. נקרא נמכר בשם מעדיף שאבי קרה מהעולם הוא מובס ואכול חרטה.
אבא, איננו אני בהחלט מספיקה לנכס לבייש אותי. כשלא נשאר כל מה שבה אפשרי היה להאכיל השירות, האכלתי את העסק בזיכרונות.
וכדי שזיכרון ישמש מזין די על מנת לשפר נשמה גוועת, נולד מומלץ להיאפות בשלמות.
כדי או לעצב זיכרונות חושקים ראשית לנפות הנל, לדוגמא שמנפים חיטה ממוץ. רצוי וכדאי לחפש את כל הגרעין הטהור המתקיימות מטעם מיזוג ראוי, ולטחון את הדבר. חושקים להרטיב את החפץ בדמעות וללוש לבצק, ואחר כך להעמיד את החפץ לתפוח.
רק את הכיכרות הילדים והמושלמים האלו הגשתי לאבי, עד לסוף.