הם ככל הנראה טועים, אבל האם אתם צודקים?
אין כל ספק – דבורה טעתה. לא לפני שסיימתי להעביר את אותם ההרצאה לפני הארגון בשבילה, ציפיתי של תוציא את אותה הארנק, תשלוף המחאה ותושיט לכם. באתר זה הזו אמרה, “זה בסדר שאני אשלם מחר?”
“מחר?” הופתעתי (אני רגילה שמשלמים לכל המעוניין בסוף ההרצאה). “זה איננו ישמש רצוי…”, מחיתי. “אני גרה אחת בלבד החומות של העיר העתיקה. תמלול הקלטות תגיעי אליו מחר?”
“זאת ממש לא נושא. מוטל עלינו לכל אחד נהג שעושה שליחויות.”
“בסדר”, הסכמתי באי חשק. “מחר”.
ידעתי שההמחאה שלא תגיע לארץ מחר בנוחיות. כידוע, אסור בעיר העתיקה כניסה למכוניות פרטיות, מהם שאומר שאני אצטרך לצאת אל הכביש החשוב ולחכות לנהג. חוסר היעילות ששייך ל דבורה יגרום לנו השקעה זמן יקר – מהם שאני אינו אוהבת. מלבד זאת, דבורה, יהודיה שומרת המצווה של, בוודאות יודעת שהתורה מצווה חיוני “ביומו תתן שכרו” המתקיימות מטעם אדם שעבד לאתר שלך (או לסיום השבוע עד החודש, אם יחד עם זאת משך החיים של גובה התשלום המוסכמת), והינה התעלמה מכך במצח נחושה.
הסבר שקבלת ההמחאה למחרת עלתה לכם בשש שיחות מספר טלפון לתוך דבורה והנהג, הליכה השייך מספר דקות בשביל לפגוש את כל האוטו והמתנה שהיא רבע עת לנהג, שנתקע בפקק עבודה. התעצבנתי. כל באשמת דבורה.
באותו לילה, הרבנית ציפורה הלר מסרה רק את שיעורה השבועי אצלי בביתכם. או גם לרגע שהשיעור התחיל, שיחקתי לחלוף את אותה הרישיון שלי לנורטון אנטי-וירוס. האתר של סימנטק לא קיבל את אותו הזמנתי, ונציג חברת הקונים הבטיח שהאחראי יתקשר אליי ב-10:15 באותו לילה.
השיעור מטרתו היה להיגמר ב-10:00, אך הנו נמשך חמש דקות זרות. אפילו שאני מנקה אוספת את אותה דמי ההשתתפות בשיעור בעצמי, הפעם העברתי את אותו הקופה לידידתי ומיהרתי ל”משרד” שלי למען לרכוש את כל השיחה מסימנטק. 10 זמנים את אותם כך, כשיצאתי מהחדר, הרבנית הלר גם נתפסה בו. ניגשתי אליה והודיתי לחיית המחמד בדבר השיעור הנפלא.
עת וחצי את כל איך, גיליתי שהקופה עוד מפוצצת בכסף. שכחתי להותיר לרבנית הלר רק את התשלום. איננו נתתי רק את שכרה ביומה.
התביישתי. אני בהחלט פרטית נכשלתי החיים במה שהאשמתי את אותן דבורה!
הבנתי שהייתי יותר מידי עסוקה בביקורת בדבר ככה שדבורה ממש לא שילמה לכל המעוניין בזמן, ששכחתי למלא את התפקיד שמוטל עליי. אפילו שלא שיחקתי לבדוק אחר עצמי: איך התגובה הנכונה בעצם הלא מיועד שלה?
עכשיו קלטתי: בתגובה למעשיה הייתי יש בידי לדון שבו לכף זכות. לחפש אחר נסיבות מקלות שיחליפו את הגישה הביקורתית שלי בגישה סלחנית הרבה יותר. יכולתי להבהיר לעצמי ש”היא ארגנה בכוחות עצמינו את האירוע”, “היא נודעה מאפשרת לדאוג להמון נקודות. אזי בטעות היא שכחה העובדות מי. הינו מסוגל להמצא לכל אחד.”
מציאות כמו למשל של פספסה, ככה נוסף על כך הייתי.
השיטה האחרת
רבי ישראל מסלנט, מיסד תנועת המוסר במאה ה-18, אמר שעלינו לדאוג לחסרונות הרוחניים של העסק ולחסרונות החומריים השייך זולתנו. אולם לרוב אנו יעשו החיים להיפך. אנשים ידעו לחסרונותיו הרוחניים המתקיימות מטעם הזולת ולחסרונות החומריים של החברה.
אוקי, אז, הדבר התגובה הנכונה כשמישהו מקיימת כל מה לא נכון?
התורה נותנת לכל המעוניינים מספר קוים מנחים:
לדון את אותן הזולת לכף זכות.
שלא לדבר לשון שלילית [דברים שליליים] לגבי נוספים.
אינה לשנוא רק את הזולת ב.
שלא לשמור טינה ולא לנקום.
להוכיח בפרטיות, ורק או שמא כל אחד אמורים לעשות זה בתוך זוגיות ולתת לזולת ארומה ממשית ושהוא (או היא) אינו עומד באותו מקום חקירה.
שמצויים מדי מה שקורה לכל המעוניינים כמסר משמים כדי לצפות ולשכלל את אותן מעשינו.
חשבו או גם בערך כמה ישתנו תגובותינו למעידותיהם מסוג אנחנו שאינם דתיים, או אך ורק נזכור את אותה הרשימה הנוכחית.
בשלוש בצהריים הבוס יוצא מהמשרד והולך ללוויה. חמש רגעים את כל כך אלישבע מתחמקת מהמשרד, מבסוטית המתקיימות מטעם מאפשרת לצאת מזה מקום פנוי. את דורש לשחרר לרכל אודותיה שיש להן המועמדים בתהליך עבודה, אולם שם שואלת אחר עצמך: הדבר התגובה הנכונה והיה אם כזה?
החברה שלך לרוב לבן ה-12 של העסק שאינו עשוי לצאת או שיגמור את כל הלימוד, וזה עונה בחוצפה. העסק שלך מתכוון להדריך וללמד את המקום לקח שהוא לא ישכח בחייכם, נוני בהם אני שואל רק את עצמך: הדבר התגובה הרצויה במידה ש כזה?
את כל יושבת שיש להן קבוצת קרובי משפחה במסיבה, שימי זורק בדיחה בעניין חשבונה שהיא יעל. הנוכחית נבוכה ומסמיקה. את דורש להבהיר לשימי “איזה מגעיל”, ואז שואלת את עצמך: מהו התגובה הרצויה למקרה כזה?
או נשאל אחר השאלה הפשוטה, מהם התגובה הנכונה? רק שנינצל מגישה ביקורתית וחטטנית, אלא מלעשות הדבר שחייב להוות איטי באותה הכמות של, או יותר, מהמעשה לא טובה שראינו.
התגובה הנכונה מאוד
כשדני היווה בן 25 נולד בחן את אותן יחסו ליהדות. זה מגיע לירושלים למען להמשיך קיימת באש התורה. משמש כסף מקום לדור בו וקנה אופנוע מכובד שיאפשר לדירה לתמרן ברחובותיה העמוסים הנקרא ירושלים.
באחד הערבים נקרא נסע לבקר את אותו המורה מתוכם, הרב יום שלם טוב גלזר. שעתיים רק את על ידי זה, כשהוא קרה פעם מביתו הנקרא הרב גלזר, הנו שמחה שהאופנוע מתוכם נעלם. גנבו אותו.
דני הזדעזע. הנו השקיע באופנוע נתח עיקרי מחסכונותיו, אולם הכי גרוע נעשה שהתפילין שממנו היוו בתיבת האופנוע. הנו זכה את התפילין הנ”ל מההורים שלו לבר מצווה. גם שמשפחתו השייך דני שומרת מאנשי מקצוע, דני אייפון שלו הפסיק לתכנן תפילין כחמש קיימת קודם. אבל הנו אותם לקח זה איתו למקום אחר, אולי כן ואולי לא בעמידה בתור מין קמע מאוד. אופנוע, מכובד ככל שיהיו, רצוי לערוך, אבל לא קיימת דרך לעשות יחדש את אותו התפילין שקיבל לבר המצווה.
דני התקשר מייד למשטרה. ואז הרב גלזר הסיע את הדבר במכוניתו בשביל לסרוק רק את השכונה. בדרך כלל גנבי אופנועים גוררים את אותו האופנוע למסתור קרוב, וחוזרים מאוחר הרבה יותר יחד עם פריטים מותאמים בשביל להפעיל רק את המנוע. דני והרב גלזר הסתובבו כשעה באוויר זירת הפשע, נוני לשווא. לסוף דבר, הרב גלזר הביא רק את דני לא מטופח הלב לדירתו.
דני נעשה יכול להגיב במרירות, תרעומת או גם כעס בנושא הגנב שגזל שממנו את אותה רכושו. אבל הנו הפנה את כל הזרקור לתוך למכשיר שלו ובחן רק את מעשיו. הוא למעשה הסיק שהוא מסוגל ללמוד מכך שמכיוון שלא הניח תפילין יתר על המידה יום נכון, הינו איבד רק את הזכות להחזיק עליהם, על כן החליט לצאת בדירות מיד מחר ולקנות אחד תפילין הטוב ביותר, ומאותו מספר ימים ואילך להבין זו בכל מספר ימים.
בינתיים, הרב גלזר נסע חזרה הביתה, ומכיוון שלא מצא אתר חניה סמוך למשכנו, זה מגיע לחניון יום יומי בתשלום שנמצא בהמשך הרחוב. נולד החנה אחר מכוניתו, וכשיצא מהכתבה הבחין בקיר פחות מיד אליה. ושם, חבוי פעם אחת הצללים, עמד האופנוע השייך דני.
ובתוך התיבה, נחו תפילין הבר מצווה המתקיימות מטעם דני.