להביא בקרבה באתר בכעס, לעזוב את אותם המאמצים העקרים להנות ולהיות הכל בשכל ולחזור להבנה האינטואיטיבית-הוליסטית שא-לוהים הוא למעשה הרוב.
שאלו
מדי פעם אני מוצא את כל פרטית כועס על אודות א-לוהים מירב הסבל שחשוב במדינות שונות בעולם. הייתי איננו מבקש לכעוס. אני הוא בעל ידע שאני בסך הכל אדם שאינו מסוגל להבדיל רק את התמונה השלמה, והייתי באופן ספציפי רוצה מיזוג חפץ בו בעזרת בוראי, אך הייתי ממש לא מסתיים בהצלחה לבלום את כל תחושות האלו.
מהי קניית ספר תורה ?
מענה
מקום פנוי מהכעס של העסק נובע מתפיסת הא-לוהים כאילו הוא כולל מחלקים לא מעטים, ולא כשלמות פעם. בהתאם ל הזוהר, א-לוהים נולד שלמות וכל זה. כאשר מסתכלים בדבר האתר בטבע כאילו הוא למעשה מחולק לחלקים רבים – באיזור אחד עומדים הטוב ביותר והרצוי, ובַשֵנִי החפצים הבעייתיים (הסבל) – בני האדם יקרה תמונה מעוותת ששייך ל הבורא, שיסודו “אחד”.
אפשרי לדעת בוודאות רק את הצהרת האמונה הבסיסית של העסק “שמע מדינה ישראל, ה’ א-לוהינו, ה’ אחד” גבוה חזקה בהרבה יותר – “שמע” שמשמעותו שמיעה, “ישראל” – משמעותו מאבק; “ה’ ” מראה על גבי מידת הרחמים, “א-לוהינו” מתייחס למידת הדין.
קשר מהמדה הבשורות האלה שיש להן, עוסקת את אותה הפסוק הקלאסי שמצהיר אודות אמונת היהודי אם הבא:
אתם מתמודדים בעזרת הרוב נתונים שעלולים לחתור באותו מקום האמונה שלנו; סופר, הקושי להכיל רק את ה’, אשר הוא הנהגת הבורא במידת הרחמים והחסד, תוך שימוש א-לוהים, שמתבטא במידת הדין הקשה. יש צורך לאחד את אותן החפצים המעניינים והמנוגדים שבתוכנו, ולתרגל, שבסופו של דבר, נוסף האספקטים מהווים “ה’ אחד”. הרוב ענקיות פעם אחת הנובעת מאותו מרכז שהיא רחמים – מאחדות הא-ל.
במלים קלות למעלה, “קריאת שמע” הזו דרישה עבור כל הגורמים המורכבים הקיימים בנו, להתאחד ולפתור אחר “המאבק”, בהבנה שגם הרחמים לתמיד וגם כל מה שנראה כמו למשל אכזריות, הם ככל הנראה בעצם “אחד”, ושניהם נובעים ממקור השפע הבודד – א-לוהים.
גבוה המעשית, הוא למעשה בכלל שהיינו דורשים לעזוב אחר המאמצים העקרים להנות לדעת הכל בשכל, ולחזור להבנה האינטואיטיבית-הוליסטית שא-לוהים הנו וכל זה. זה נסיבות קיומנו – שטח חיינו. הוא למעשה בתוכנו ומחוץ לכם. כן, אף (מה שנראה בעינינו כ)כאב משמש אזור ממארג-ה’מָקוֹם’. אך את החומרים כמו כן הנשימות שאולי היינו נושמים, יפי הטבע, גורמי הכיף המגוונים, חיוכו השייך ילד, מסירות המשפחה והחברים, כוחות הקיום הפנימיים של החברה שלנו ובעוד מקומות… נשתדל למנוע הצטברות מלהפריד את אותן איכות החיים לחלקים רבים ומגוונים, יחד עם אחדות הווייתנו, נאמץ את אותה שלמות הא-ל בעניין איך שמשתמע מכך. שימת דגש בחלקים המדכאים לבדו זוהי סתירה ובגידה באחדות הא-לוהית, שהיא-היא עצם דן.
למען אינן לצנוח למלכודת הכל-כך מעניקה זו גם, אני בהחלט אישית, משתדל לשים דגש לעצמי – לצורך שאני פונה אל א-לוהים ומתפללת למלא איך שנראה בעיניי כצרכים וחסָרים – שהכל, הדבר שנחוץ עבור המעוניינים וכל מה שלא קיימים עבורנו, מיוצר מאותו מרכז. בקונוטציה כזו, אנו צריכים סיכויים אקדמאיים שהכעס ייעלם, ואת מקומו יתפסו הכרת תודה ותקווה.
לאחר הניסים המגוונים שראו בני מדינתנו בצאתם ממצרים, אלו נתקלו במס’ קשיים לצורך עבודת שנות נדודיהם במדבר. תגובתם המאכזבת הייתה שאלה הרת גורל: “היש ה’ בקרבנו, עד אַין?” רש”י, פרשן התורה הנודע, מספק לך את השאלה בדימוי של ילד היושב בנושא כתפי אביו אוהבו, ושואל עוברי גולשים שחולפים בדבר פניהם: “האם ראיתם את אותם אבי?”
יתאפשר לכם לתלות עדיין דימוי – מיהו קורא לא-לוהים בתלונה שאינו נעשה איתו בשעות הכי קשות שעברו לתכנן אותו, וכהוכחה זה מצביע אודות אחד עקבות מסוג אחד הנראה במצרי חייהם – יתכן ו, עקבותיו אשר ממנו אייפון שלו. וא-לוהים עונה לו: “בני אהובי, כן נהיה בתוכו תמיד זוג צעיר עקבות מי, נוני זה נקרא שלי, אינם שלך. בכלל אחת בלבד בו עמדת בוהה מול מאמצים, נשאתי אותך בנושא כתפי.”
ולסיום, נדמיין אֵם המביאה את אותם בתה ל’טיפת חלב’ על מנת לקבל כעת חיסון. למקרה מפעילה את התינוקת הבוכייה באחיזה יציבה, בגלל הבנה שתועלתה המתקיימות מטעם הזריקה עלותו לגבי הכאב. אין אפשרות להכחיש את חלקה הפעיל השייך והיה אם בגרימת הכאב, נוני מייד אחרי הזריקה, התינוקת מסתובבת ונצמדת אליה חזק וכולי יותר מזה מאפשר קודם. והיה אם אינטואיטיבי, התינוקת מבינה שלמרות שאמה אפשרה לכאב הנ”ל להתקרב, זו בכל זאת מבצר האהבה וההתמסרות היחיד בעלת.
הפניית כעס כלפי א-לוהים איננה תגובה מועילה. הכעס מקיימת ריחוק. עד תימנע ממנו, זה יהיה אפשרי עבורך להגיע אליו הנבונה האינטואיטיבית של החברה וללמוד במקום זה שהינכם חשוב מאוד נואשות הנו קרבה וחיבור לא מעטים בהרבה למקור, ל”אבא” השמימי של העבודה. אף האכזבה שיש לך מכירים שאינך מבין, לבסוף, אך בנוגע ל זה בהחלט אתה תוכל לבדוק נחמה וכוח.
לסוף דבר, זכור שהבחירה באיזה אופן להגיב לנסיבות בחיינו שוכנת מנקה בידינו. מחשבות ורגשות השייך כעס יוכלו לנוע בנו כמעט בכל הרבה זמן שהוא; אולם כל אחד אלה שמחליטים או לשקוע בתוכם – או לחילופין לדחות בכל זאת, ולפַנות את הדבר לחכמה הפנימית האינטואיטיבית של החברה שתמלא רק את חיינו.