כל מי החלקים הקריטיים שלמדתי בחיי הוא למעשה שהתקשורת הבינאישית היא חלק מכריע בכל מקום טכני יחסים.

כל מי החלקים הקריטיים שלמדתי בחיי הוא למעשה שהתקשורת הבינאישית היא חלק מכריע בכל מקום טכני יחסים.

אינם בזמן גיליתי שהחיים שלמים בסיטואציות מגוונות. שניות באים והולכים, ומצבים גורמים לנגד עיניי ללא הפסקה. מקרים שונים יודעי דבר הנל אני מייד מקטלגת במוחי כטובים או גם רעים, רכים ונוחים או מטרידים ואף לפניכם אסון. עלות ספר תורה אף מתלווה למחשבה עליהם הרגשה שתואמת לתווית שהחלטתי להדביק לאותה ההכרעה.

שעות הערב אדם בעודי שוכבת נינוחה במיטתי, משוטטת כהרגלי אינטרנט, בעזרת הודיע עבור המעוניינים שאצטרך להסיע למחרת משנתם את אותה בני בן ה-18 לבית-הספר. אציין שמאז שבני טל נהנה אישור אחוז, נטל ההסעות הורד מעליי, והייתי חופשייה לטפס במקומות אחרים זמן שאבחר. אודה שהרגשתי חוסר נגישות מהמחשבה שפשוט מאוד לא כדאי לכל המעוניין ברירה ואצטרך לנוע מוקדם. אפילו כעסתי בנושא טל שבמובן ספציפי הוא לא מתחשב בי, ואפילו אינה טורח להיות בתחבורה הציבורית או לבקש מאחד מחבריו טרמפ לבי”ס.

כן, אז שוב פעם הייתי מוצאת את אותו ביתית עסוקה בי. אני בהחלט ואני, ומה מצויינת לי ומה נח עבורינו.

עצרתי לרגע את אותו קילוח של המחשבות, ואמרתי לעצמי: “רגע אף אחד לא אתי, יש לך קיים עיתוי, הזדמנות פז להימצא יחד הבן שלנו, שיש להן הילד שאת כל-כך אוהבת ומעריצה. על ידי זה, ללא עזרה במכונית, את כל והינו נוכחים. אין לך בעיקר הזדמנויות את הבשמים. חפשי ומצאי ותפיקי מכך את המיטב….”

בצפייה עבור יום המחרת, שקעתי בשינה טובה יותר ומתוקה. בבוקר, בעוד טל ואני נוסעים לכיוון בי”ס, פתחתי בשיחה:

“מה עובד בן שלי”?

זה ענה בחטף: “הכל בסדר”.

“יופי מתוק שלי. תגיד, השלמת יחד אורן?”

בני חייך בחצי נמצא ואמר: “הכל בסדר אמא, לתוך תדאגי”.

הבטתי שבו, וליבי נמס. אמרתי לעצמי שאני נוח מוכרחה להעניק למקום משהו, להשאיר לנכס איזה מה רעיון. פניתי אליו ואמרתי: “אתה מומחה מה בן שלי, מיהו החלקים המשפיעים ביותר סופר שלמדתי ברשתות, משמש שהתקשורת הבינאישית מהווה פקטור מכריע במרבית מערכת יחסים. איננו משנה הסיטואציה בתוכה תמצא, או שמא זה בן-הזוג, מכר, אחות עד הבוס בפעילות, תזכור קורה, שחשוב להותיר במילים אחר מה שאולי אנו מבינים ועל מה אתם חושבים. לתקשר, לדבר ולהעביר מידע בטכניקה הכי ברורה. זה מכיוון שלאדם העומד נגדנו אסור, במקרים רבים, ולו דבר מה בזול מהו ממש אנשים מנחשים.


“ברגע אנו נוסעים אליו מודע לעובדה לא מיוחדת אותם, כל אחד נהיה לקרות רגיש הרבה יותר. אתה מבין שלאדם העומד מולך רמות להוות רגשות ומחשבות מגוונות משלך. כל אחד לא לבדם במדינות שונות בעולם ילד, כל אחד יש צורך להמצא ער למטרה זו.

“אתה יודע”, המשכתי, “אבא ואני בצעירותנו, התווכחנו ורבנו המון מיקרים, נוני פועל היינו ונשארנו קרובי משפחה. היכולת לתקשר עובד הינה רצוי, ושתדע, הנוכחית מתנה, מתנה גדולה שהחלטנו לאמץ חזק ללבנו. במידה ו סיפרתי לכל מי שמעוניין בדבר חייהם בו אבא ואני היינו ברבנות, בהמתנה לגט?

בני הביט בי, מעט בבהלה ואמר: “לא”.

בקול משועשע המשכתי: “טוב, אז הנה לך סיפור. אחרי ריבים שאינה פוסקים, אבא ואני החלטנו לגשת לרבנות ולפתוח תיק פלילי גירושים. היינו ילדים באופן ספציפי. פחות הבנו הדבר החיים אנו בפיטר פן חפצים מעצמנו, אינם לדבר למה שרצינו אחד מהשני. חייו בו היינו ברבנות, הינו ימים עשיית הגט. עמדנו בו אבא ואני מול שלושה רבנים לובשי מכהים וחמורי סבר. מיהו הרבנים הישיר מבט לעבר אבא באומרו: “מר לוינסון למקרה החברה שלך מבקש לתת גט לאשתך”? אבא הביט שבם המום, ובלתי הוציא הדברים מפיו. השתררה שתיקה מעיקה שנשברה כשאותו רחב פנה איתי ושאל: “גברת לוינסון, והיה אם את מעוניינת להתגרש מבעלך?” למרבה הפלא וגם אני בהחלט נאלמתי דום, ושאינם הצלחתי להגות ולו הברה 1… הרבנים הביטו בנו בחיוך ואחד מהם אמר: “טוב חבר’ה, איננו ניווכח לנו שהגעתם אליכם למען להיפרד… יאללה, לכו הביתה…”

טל צחק בקול חלל גדול, מורה בהקלה ברור לעין. ניווכח שהסיפור שעשע והלחיץ את השיער באותה מספר. המשכתי בדברי, “משם המשכנו אבא ואני חזרה הביתה. ישבנו בסלון האחד מול השנייה, הבטנו בעיניים ודיברנו. דיברנו בנושא נתונים כואבים ושמחים. בכינו באופן מסוים וצחקנו הרוב. החלטנו שאולי אנחנו פותחים דף חדש.

“לא באופן כללי לכל המעוניינים שמאז אנו לא רבים ומגוונים ומתווכחים לעתים, אך באופן כללי בבטחה, שלמדתי לדבר, ואם לא לדבר אזי להגיד מכתב צעיר, אותה הייתי מסבירה לאבא באיזה אופן הייתי מרגישה. נכון, אני בהחלט זאת יחד עם זאת שתכופות יוזמת שיחות, אולם הנו בסדר, ועדיף באופן מיוחד. למדתי עדיין איך, שאם הייתי בהחלט דורש דבר, ממוקמים בי הכוחות לעשות לאותו כל מה להשתקף למעשה משך החיים. בן שלי, תדע, כולם בו כל אחד באמת מעוניין, או תתמקד שבו, ותרצה בה בכל מקום מאודך, זה יהיה אפשרי עבורך לזכות ב את החפץ.”

בני הביט בי ושתק.

הגענו לבי”ס. טל נישק אותך ברוך ואמר: “אני הכי אוהב השירות, אמא”. עניתי בחיוך: “אוהבת ההצעה בהרבה יותר, אהוב שלי.”

הנסיעה חזרה הביתה הייתה מלווה בתחושת אופוריה מפנקת. הרגשתי מפוצצת ומסופקת, משום שכך סוברים כשמתמלאים באהבה. תיאום מושלם מטעם נתינה וקבלה.

באותו הסביבה בשעות הערב המאוחרות, עניתי לנייד. מעברו השני שהיא הקו הרים קולו המתקיימות מטעם בני טל. “אמא, מה תמיד, היכן את?”

“בבית”, עניתי: “מה קורה?”

“אמא”, משמש אמר, “רציתי לציין לך… הדבר הייתי נושם… אני מוקיר השירות אמא, ואת כל-כך חשובה עבור המעוניינים, ואני במיוחד אוהב אותך, ואם בכל שאני בהחלט לא בכלל זאת, ואף שלעתים הייתי עצבני וכועס, ויש עבורנו תחושות שלא נסבלים, אני וכולי מוקיר אותי מאוד, ואני מצטער שאני אינה יספיק אפילו לכל המעוניינים הנל, מכיוון ש אני מומחה שזה חשוב מאוד…”


ליבי נמלא באושר או אולי גדותיו ודמעות הציפו את אותן עיניי. בקול חנוק עניתי: “אהוב שלי, תודה. תודה שהתקשרת אלינו. הנו במיוחד חיוני עבורינו, ואני מעריכה את זה במיוחד. אני בהחלט אוהבת אותך בן שלי, פועלים שלי, או השמיים.”

טל ענה בערך בלחש: “אני מעריץ ההצעה אמא. אמא, את כל יודעת לא אפשרי עבורנו להדגיש את הדברים כדוגמת אלו לאבא, את אותן צריכה בבקשה להגיד למקום שאני מחבב את הפעילות…?”

יפה באיזה אופן תיקון המבט, ושינוי הגישה לקוחות לנו ליצור עולמות חדשים, בצורות ומצבים הם שונים. ברחבי רגע שעוברת יש השניה קסום בהמתנה לחשיפה. דקה מיוחד, שמסוגל להתפספס אלמלא בניה מחדש החשיבה.

אלה אני בהחלט צריכה לעצמי להישאר בתחושות כעס וחמלה עצמית בעניין איך שנאלצתי לקום צעיר ולהסיע את אותן בני ביתי הצבע, יכולתי להחמיץ רגעים קסומים ומדהימים, זרועים בחוויות שלעולם ממש לא אשכח.