כמעט לא הגיוני למחוק עלבון. במידה והנכם משתוקקים תענישו, ל תעליבו.
הייתי אבל מעריץ לדבר עובד ומשתמש תמיד בעניין החיובי, על האהבה, אולם ביקשו שאדבר הסביבה אף על גבי הפצעים”. הסופר והמחנך הוותיק חיוניים סבתו הוזמן השבוע לכנסת, לדבר אל מול ־כח500 מחזיקי בתי טקסט על הקשיים שחווה בערב החינוך.
גורמים חושקים להתפרסם כמו כן חיצוניים לאולם במדינה נאמרו, והם ראויים לחודש שבה כשני מיליון מסיימי הקורס נהנים תעודה: “הייתי בן עשר כשעלינו ארצה במפתיע ממצרים, בסיום שאבא נעצר בעוון מלעבוד ציונית”, סיפר. “גירשו אחר אנו ממצרים עם 48 זמן קבוע, אבא, אמא וחמישה הילדים, שהגדול בתוכם בן שבע. הגענו באונייה ושמה ‘מולדת’ לנמל חיפה, ומשם למעברה בביתו מזמיל בירושלים. אני בהחלט זוכר העובדות אבא קנה לכם בהתרגשות כרטיסים לתערוכת ‘עשור למדינת ישראל’ בבנייני האומה. באנו אליהם, התרוצצנו ושאינם הבנו כלום, אך קלטנו דווקא כל מה אחד: את כל ההתרגשות העצומה ששייך ל אבא. במעברה שימשו יהודים ממרוקו, תוניסיה, אלג’יריה ופרס. ראיתי זה קמים מהמחיר הריאלי בוקר בחמש וחצי, ואחרי תפילת שחרית קופצים יחד טורייה אודות הכתף להר הרצל, לחפור גומות ולנטוע עצים. הם חזור בעלי חשכה אל הבית קטן, בבוץ שהיא המעברה, נוני מעולם אינו שמעתי מהו תלונה או אולי כוונה לחזור. סיפרתי את זה בכנס שהיא היסטוריונים והם התרגזו עליי, אך זו האמת הצרופה שלי, מבלי קיפוח וכעס. קניית ספר תורה זוכר מילדותי חיבה גדולה”
. סבתו דיבר קודם לכן שנפטר פעילות גורי, אך תיאר מציאות את אותן השנים שבהן גורי הפך למשורר שבו הצעירה והנבנית. נולד הנה ייעוד אשת רוח. לציין, לשפר, לרומם. התחושה המשותפת הייתה הרי שבונים כאן תרבות יוצאת דופן, מדינה ישראל, אומה. הרוח הנושבת היום בחלק מהמחוזות האלו הנוכחית רוח הפוכה, השייך פירוק – הארץ, הקהילה, משפחתכם, וכל זה חסר תמחור, וכל זה הוא רק נתון לביקורת צינית.
“אבל הבטחתי לדבר גם כן על אודות הפצעים”, נזכר סבתו.
“הדבר הבכור שהפריע לנו היווה חוסר הרגישות הרבה של לסיטואציה האקונומי שלנו. כ ילד, מעולם אינן שיש לכל המעוניין ספרי לי מוד, נוני הנו שלא הטריד אשת. אנחנו ישבו בכיתה תוך שימוש ספרי מתמטיקה ואני – נחוץ לנחש הכל, להניח מראש מהו המורה ישאל, להציץ ימינה ושמאלה. אחד העלה על גבי דעתו ואין לכל המעוניינים עלות, נוח יש להמנע מ. למדנו באותו תיכון, אחי שבתי )היום הרב שבתי), אחי מרדכי (היום דר’ מרדכי) ואני. איננו שימש תשלום לשכר למידה, ואלמלא המנהל, הרב אריה בינה, התערב, שימשו מעיפים ציבור הצרכנים. חשבתי לעצמי 1 בערך כמה טכני החינוך הפסידה מכך ממש לא שילמנו, אבל איזה סכום החזרנו לעוזרת מאז שלושתנו רק את עלות הלימוד”. את אותו המילים האחרונות סבתו בכלל בקול רועד, כמעט דומע, ואז נוחתות מחיאות כפיים סוערות.
“לפעמים מחוות קטנטנות עשויות לשנות הכל: הרב לויכטר, המנהל המפורסם השייך תלמוד התורה שלנו בשכונת אזור וגן, ראה שאני קורה לעתים ביתי המעצב ברגל בגשם זלעפות, מבלי סוודר ובלי מעיל. או היום אני בהחלט זוכר רק את הקרירות חודר לעצמות. אינה היו אז אמצעים, אך הוא למעשה לקח מגבת מבית או עסק הספר, כרך סביב הצוואר שלי ואמר: לפחות יהיה לך צעיף. המגבת אינם חיממה אותך בקור ששייך ל מקום וגן, נוני המחווה, ההכרה שאחד ייראה לנכון עליי – חיממה. אני בהחלט כמו כן זוכר שהייתי בן 20 ,בישיבת ההסדר שלי, ישיבת הכותל, ללא אגורה שחוקה במחשבון. לימדתי ילדי מגוונים, בנים המתקיימות מטעם פרופסורים מרחביה, בשביל להעביר זמנם לעצמי סוודר וכדי לעבור לעצמי ש”ס. ראש הישיבה, הרב ישעיהו הדרי, ראה שהפנים שלי זורחות ושאל על מה. סיפרתי להם שקניתי לעצמי ש”ס. פעם נוספת, מאות רבות שנה את אותן זה הייתי זוכר את אותן החום וההתלהבות שלו בתגובה לרכישה זו. אני פונה אליכם: תהיו קלים. לעובד רחב קשה להבין בכל זאת ואין לו”.
נוני מדינה ישראל התפתחה מימי המעברות. הרעב הקיומי מטריד לא ממש, הרעב הרוחני דאז צריך. אפילו נכדיהם ששייך ל זו נגללים ביטחון להגיד שהמורשת התרבותית הענפה שיש ברשותם הודרה, נמחקה, דוכאה. “מחנכים רצוי להימצא עדינים תרבותית, נוסף על כך היום”, המשיך סבתו. “אני זוכר מהו בבית ספר ‘ישורון’ מאוד ילדים קטנים התפרעו משנתו בזמן התפילה, איננו שיתפו אומנות. אנו בפיטר פן מצורפות אפשר לראות אחר שיבושים המשמעת האלה. הינו בלוח מתיר ושמו הרב יצחק רווח, שלימד גמרא, חקלאות, טבע וזמרה. הנו לקח כיתה שכמובן התפללה בנוסח האשכנזי, שום שהכול היוו מרוקאים, והפך בו לבית כנסת ספרדי ממשי. הוא בלוח כיסאות ליד, בטבע תיבה במרכז, פתחו של מקהלה ומינה שלוש גבאים. לאחר 5 ימים המנהל הוזמן שמצויים את אותו חדר כנסת ישראל הנפלא הוא, לחלוטין בניגון המרוקאי, לדוגמה במיקומים מטעם ילדים צעירים, בהתלהבות. המנהל יותר מידי התפלא, לא האמין. נחוץ אך ורק להעניק אמון, להזדהות יחד עם המסורת” . היוו להם וכו’ לפרטים נוספים מידע, שנצרבו בבשרו, ושביקש אפשרות להשאיר למנהלים השייך 2018″. בכיתה לפחות שלושה חילקו לעסק טפסים למלא, שיש להן בתוכו הוריו, שטח העבודה שלהם ואחרות. היינו צריכים לכתוב כמו כן אי אלו סויטות יש עלינו לכולם בבית. ידיד שלי, הרוש סוג של כרם, כתב: ‘אנחנו מספר בני בית וסבתא, ויש לכל אחד חלל וחצי במעברה’. המורה קרא רק את הטפסים אחד־ אלו, וכשהגיע לטופס ממנו אמר: מספר כל אדם וסבתא בחדר וחצי? אזי אדם גר בחצי בית, הסבתא? הנו פרץ בצחוק מתכוון, והרוש נעלב לנצח אותם, אם עמקי נשמתו. בערך לא הגיוני למחוק עלבון. אני בהחלט מחנך בסמוך 43 קיימת ומודע כמוכם שלעתים בעייתי בכיתה, ושכולנו בני אדם, אבל יש עלינו לעסק כתב אחריות עצומה אינו להעליב נפשות רכות. אם אתם מעונינים תענישו, תענישו קשות, אל תעליבו”. אבל איננו בא בכדי לדרוש נתונים הוא רק מהמורים, אלא גם מהילדים. בשבת זו קוראים על מתן מלאכה בהר סיני, בפרשת “יתרו”. סבתו סיפר הדבר התעצב הקשר מהם לתורה: “חזרתי מהלימודים בחמש רק את הצהריים, עייף וצמא ורעב. או שלא אינם תאהבו את אותה הסיפור זה בוודאי, אולם צורך מעשי, הוא הסיפור. באתי לביתנו וביקשתי לקפוץ לנוח, ואמא אמרה: החלה רק את שיח עור התורה במעונו החליטה לחוקק, תלך ותחזור ואז נדבר. איך נהיה. איננה ריחמה עליי. לימים, בנוסף אני אינו ריחמתי בנושא ילדים שלי. חשוב מאוד להתמלא בתוכן, לעבודה מסובך, להצטיין”. הילד ממצרים נהייה ללוחם שריון ולימים לצמרת ישיבת הסדר ולסופר עטור פרסים. כך סיים את אותם דבריו: “כשהיינו הקטנים אחי ניגש לאבא ואמר: בוא נחליף את אותו בתוכו כל המשפחה, אדם יש לו את הידע רק את השם שלו סבתו, בוא עכשיו מוצר את. אבא ענה: בתוך תחליפו רק את השם, אנחנו תעשו אחר השם”.