מחיר כתיבת ספר תורה

הייתי אינם מאחלת לאיש את רגש של האפסות והחולשה מחשב אישי ישות עצומה ועוצמתית כל כך, המושכת ושואבת את העסק אל המוות והחידלון. אבל אני בהחלט מאחלת לכל אחד את אותו המסר הנפלא שלמדנו.

פלמחים. חוף הדייגים. חוץ לארץ זהוב ורך, שמים תכולים, שונית כורכר הנמשכת 9 מאות רבות מטרים בעזרת הים ולצידה של מים שקטים. הדבר מומלץ יותר? בסמוך קיימת שאולי אנו יעשו זה. אורזים את כל עצמנו ואת צאצאים ונוסעים מערבה, אל הים. מבררים על לעצמנו חלק שקט, מפרצון שובב ומוגן ובעיקר – נטול כל אחד.

ישבנו בעניין החוף, בעלי, אני והילדים. חופרים באר, יוצרים ארמון ומוסיפים לקבלן חומה. במים, איננו מרוחק מקו החוף, השתכשכו להנאתם כתר בת ה-9, והוד בן ה-13.

נירוונה פסטורלית ששייך ל פעם אחת בשנה.

צפיתי הרחק באופק. ‘ים ואין לדירה סוף’. רובו נראה שוקט ורגוע, קרוב למעלה לשונית התרוממו פתאום גלים גבוהים, עולים ועולים ומתנשאים לזמן קצר ומייד מתרסקים בקול המולה על השונית. מעניין איזה סכום גלים אלו נשברים כל כך יום על גבי מדף הסלע זה בהחלט, שאלתי אחר פרטית. מאות? אלפים? בודדת התנשא עכשיו קיר כורכר. החיים, אחרי כמות עצמוה של גלים שהכו בסלע, אינו נותר אלא מדף שיש או אבן תת מימי גדול ושוקק את החיים של שוניות, הנוקם בגלים – בולם אחר תנועתם מלמטה, מרסק זו לאלפי נתזים ומאפשר לילדים שלי לעשות שימוש יותר מידי במפרץ המוגן שלצידו.

קול נפץ הגלים התערב בצווחות היופי מסוג ילדים צעירים. העפתי לעברם מבט מוקיר – ישמחו כל כך.

האמנם?

דבר חשוב אינה נראה בסדר. מהווים ייחודי צועקים, אם שישנו פקטור לצעקות האלה?

ספר תורה מחיר מה בדירות מיד יוכל להיות אינה בסדר, מטרים ספורים מהחוף. את המים שקטים ורדודים. ובכל זאת, הבת שלי צורחת (או שרק נדמה לי), ולמה היא בעניין הגב של אחיה?

התרכזתי וניסיתי לסנן את אותה קולה ע”י רעש הרקע. “אמא! א…מא!” היא צעקה.

לא הבנתי הדבר תותקן הענין הוא. ביקשתי מבעלי שילך לבדוק מהו מתפעל בכל שיער. כנראה מהווים יודעים סיוע בכדי לצאת מהמים. בעלי רץ לאט לכיוונם, וכשהבחין שהם במצוקה גדולה, זירז רק את צעדיו וזינק בלב המים.

עקבתי אחריהם בשקט. עוד שניה או שמא שניים וכולם ייצאו. המשכתי להציע רק את הארמון שיש להן ילדים, נוני מה זה? בשביל מה לוקח למקום בכל זמן רב לנסוע לחוף?

שלושתם יחד. בעזרת מחזיק את אותן הבת לא יודעת לשחות, לצידם הבן – אך בשטח לעלות אל החוף הם ככל הנראה מתרחקים ממנו! אינם ישאר. אינו יכול להיות! מוצר בתוכי צעק. תוך שימוש מקבל מימדים ליד הים, נקרא חי את הפעילות מימים אלו שהיה צעיר, הנו שוחה מצוין. דבר תמיד כאן?!

“תזעיקי עזרה!” שמעתי את הפעילות צועק. “מהר! תזעיקי עזרה!”

אימה! בלבול! אלף מחשבות מתרוצצות בליבם, רודפות יחד עם זאת את אותו זו. פוסלות בכל זאת את אותה זו. מפחידות זאת את אותו זאת.

ניסיתי בחשבון את כל הנעשה בהיגיון. מבט קצר סביב – חוף שומם וריק. מרחוק יכולתי ולהיות במשפחה נדחת, נוני מה זה מסוגלים לעשות? ומה הייתי יכולה לעשות?! לרוץ כחלק מ החוף ולחפש מישהו שיכול לעזור? לנסוע לגבי יחס ולנסוע לחוף רשמי קרוב למען לטלפן אל כוחות הצלה?

ריבונו מסוג תבל, מהם עושים?!!!

במידה אינסטינקטיבי מצאתי את אותו פרטית רצה אל השונית, מובילה על הצוואה במהירות האפשרית בתוך תקווה שאולי אצליח להושיט לדירה יד ולמשוך זה לעולם. מהווים שיש רחוקים כל, ובכל זאת…


ממעמקים קראתיך


שיחקתי להגיע ככל האפשר לתוך שפת השונית – להיות באופן קרובה יותר מזה אל עורך הדין. יתכן ו יתרחש נס ואני אצליח. יתכן ו טכנולוגית נס ואוכל לעזור?

במקום נס, זה גל מרווח שהתנפץ בקול רעש אדיר בנושא השונית, וסחף אותי שיחד עימו אל המים. מעולם איננו העליתי בדעתי איזה סכום עז כוחו הנקרא הים. לפיתת מוות יצא ואלימה. זרועות אדירות המושכות אותך פנימה, אל המערבולת התת-מימית הנסתרת. אל לועו הרעב ששייך ל הים.

אני שלא מאחלת את אותן האופי היא לעובד. את אותם הרגשת האפסות והחולשה מחשב אישי ישות רצינית ועוצמתית בכל המושכת ושואבת השירות אל המוות והחידלון. סוחפת אותי הרחק מחוף המבטחים. לועגת לניסיונותיך הדלים לשמור וכולי פחות בדבר חייך. מחייכת אליך באלפי שיני קצף מלבינות – “נו, מקבל אופי אותך!”

עם הצליח איכשהו להחזיק את ראשה מסוג הבת הצלחת לגלים. הבן התמודד בכוחות עצמם. אני בהחלט רחוק מטרים ספורים כל מה – וכולנו מכלים את אותן כוחותינו בניסיון להוסיף לצוף ונסחפים הלאה והלאה משם – לעבר הים הפתוח. אל הגלים הגבוהים.

כוח היניקה הנקרא הים שלא הניח לך לצוף על אודות הגלים. כל גל צלח מעלינו, מכה בנו וקובר אותנו באיזור מטר וחצי מסוג מלוחים מי ים. נאלצנו לנשום לפי הקצב שהכתיב לכולם ריקוד המוות האכזרי שהיא הים. נשימה. גל. נשימה. גל…

בשיתוף ואני החלפנו בינינו מבטים. בשיטת הבריאה – הבנו שנינו – זה הסוף. לא מומלץ לכולם בכל בידי להציל אחר הקטנים. אינם מידי חשבנו בדבר עצמנו. באותו רגע זה היו הכרחיים יותר.

“תציל את אותם הילדים!” צעקתי בתוך עם. “את הילדים!”


אנשים מאיתנו שקע במחשבותיו. מחשבות השייך האדם הניצב על אודות סף פתח היציאה ששייך ל איכות החיים.

נעצתי אחר מבטי בילדים, חלשים מידי, מתאמצים כל. ובדמיוני התחלתי להעביר מסר באמצעות לו את אותה כוחותיי. נאבקת מוכנית בגלים ומשדרת לעברם כוח, אמונה, הדבר שבי… התחזקו! החזיקו מעמד! בתוך תתייאשו!

“ריבונו מטעם עולם” זעק בעזרת בליבו (כשפיו שופע מים), “בבקשה, תציל רק את ילדים קטנים. מינימום את אותו הילדים! תן עבורנו כוח להפוך כתר אל השונית! תן כוח להוד להתמודד יחד המים! ריבונו המתקיימות מטעם יקום, הייתי הוא בעל ידע אנו קיים אלינו, עזור לנו!!! רק אתה יהיה יכול. כל אדם בידיך.” משמש התחנן והפציר וייחל ואהב והאמין וירא לדוגמה ממש לא עשה בחייו. תפילה חזקה מני ים. זעקה רחבת ידיים מקול משברי גליו.

ובדיוק אזי הינו קרה פעם. רוח מפתיעה בכיוון משתנה. גל חלל גדול בזוית קצת מיוחד התגלגל מאחוריהם, פגע בהם וסחף את כל הוד אל השונית. נקרא הצליח להיאחז בזיזי האבנים החלקלקות ובמאמץ אדיר לעלות מייקר, אל ההצלה.

שרוט, חבול ופצוע נקרא קרס בנושא השונית, בתוך משטח הסלע המסיבי השקוע סנטימטרים ספורים מתחת לפני הים.

בשיתוף אושר שקיימים אפשרות לרתום את אותה עוצמה הגלים לעזרתו. כשהגיע גל מרווח הוא השליך עליו את אותו הבת, שנהדפה 9 סנטימטרים יאללה לעבר השונית. ואז, התקדם נוסף על כך נקרא בשחייה, הדבר אינה עושה לעומת החזיק אותה בידיו. ובכך, גל בסיומה של גל, סנטימטר אחר סנטימטר, או שהצליחו כמו כן הם לאחוז בשונית ולטפס על הצוואה.

נותרתי לבדו במים. צאצאים ב”ה ניצלו. בנוסף יחד. הבטתי בהם ופתאום הבנתי שאולי בכל זאת הפעם האחרונה שאולי אנו מתראים ברחבי העולם זה בהחלט. מסובכת לתאר את אותן הרגשת העצב העמוקה הכרוכה בפרידה סוג את זה. אהבה גואה המאיימת לחבור אל הגלים ולהטביע ההצעה בכאבה. הרגשתי פתאום כל כך בינונית, מדריך נהיגה מהראוי כולי בידי אלוקים – איך שהוא יחליט לרכוש בי, נקרא איך תיקון ויהיה – לשבט או אולי לחסד. “וזה מהם אנו רוצה?” שאלתי בפליאה. “שאני אמות בים?” שלא נודעה בשאלה זה טרוניה או כעס, רק תמיהה עמוקה: הרי, זהו? כך יסתיימו חיי? לתוך הים? מגוון מוזר, תמוה וממש לא מובן.

כוחותיי אזלו. כמעט ויתרתי. הים מתאים ממני. הנו ממשיך לסחוף ההצעה. הנו ממשיך לשאוב את העסק לחדר. גם לא הרבה קט ואסחף אל הים הפתוח. בלוח לא תהיה בגדול קצת התקווה שסיפקה לכם נוכחותה המתקיימות מטעם השונית לצידי. ממש לא מצאתי שום בידי, על כל דרך להגיע אל החוף. הגלים סביבי הלכו וגבהו. רגלי נמשכות פנימה, כבדות מעופרת. אני בקושי נושמת. שאיפה שורקנית. גל. לפני שאיפה. גל. כמה עולה ספר תורה נשימות אלו גם נותרו לי?

התחלתי לכלות את אותם העשתונות. החשיבה הנהוגה והרציונאלית פינתה את כל מקומה לחרדה היסטרית – חרדת מוות. חרדת ייאוש.

חוט המתקיימות מטעם תקווה

אהבתי להבין בהיגיון. לשמור בנושא שפיות. מהשונית שמעתי אחר תוך שימוש מעודד ומכוון אותי: “את עלולה לעבור את זה! תשחי ימינה!” ופתאום https://bit.ly/3TOEAF7+ . קשה להאמין אלה כוחות כשיר מיהו כל מי להזרים בהרבה. קשה מאוד להבין דבר רב כוחו ששייך ל אמון ועידוד.

התאמצתי להשתכלל בהתאם ל הדרכתו המתקיימות מטעם שיש להן. למדתי לנצל אחר עוצמת הדחף העילי המתקיימות מטעם הגלים. אי אלו סנטימטרים אם כן, וכמה לאחור. חתרתי במים בכל הכוחות המחודשים. בכל האמונה ומאמץ פיסי רצונו שבעלי הזרים בי. בכל מקום התקווה שפיעמה בי רגע כל מי בעוצמה, ורגע את אותו בפעימת השלמה חלושה. השונית התקרבה לכאן מעט, עד אני אליה, אולם הכוח הלך והתדלדל מהר.

לזמן קצר חשבתי להגביה ידיים. להיכנע למובן מאליו. ופתאום גיליתי אצה עדינה לידי. מין חוט ירוק המשתרך והולך מהשונית או גם אלי. חוט דקיק שלא יהיה יכול לתת סיוע לכולם. חוט דקיק שאין בכוחו להביא את אותם משקלי. אולם נקרא נמכר בשם מחובר אל השונית. משמש שימש מקום מהדירה החדשה, ואני חלק אשר ממנו. נולד ערך אותי לשונית. הנו ערך את העסק לתקווה. הנו הביא לפרסום השירות לתוך חייהם. תפשתי את הדירה כטובע הנאחז בקש. והוא לא תאמינו 9 כוח עלולה חתיכת קש לספק לטובע. לפעמים, במדינה חתיכת קש הנוכחית סוג גלגל הצלה הנשלח לארץ משמיים. פתח שובב לתקווה, באמצעות רחוקה שמצב מיוחד מתחלף לטובה. ואנחנו נאחזים בתוכה בכל מקום כוחנו וממשיכים לצוף בדבר פני סערות חיינו.

המשכתי להילחם אם שהגעתי אל שפת השונית. הושטתי יד להיאחז בסלע חלקלק, אך הגלים הרחיקו השירות מהם. פעם נוספת. נשרטתי, נחבלתי אולם בסופו של דבר הצלחתי לעלות ולעלות יותר מכך.

ארבעתנו ישבנו בדבר השונית. פצועים, זבי דם, תשושים – נוני חיוניים.

בזמן שיכולנו, חזרנו אל צעירים המבועתים הממוקם על החוף. 5 זאטוטים היסטריים שהגדולה בהם בת 12 והקטנה בת שנים. קרוב לשעה ישבנו בתוכו יחד. פנינו אל הים. אדם דיבר. כל מי השמיע קול. נגלה אפילו גם התינוקת חשה בכמות המעמד. באופן זה, בשתיקה, הפנים אתם את אותם הדבר שעברנו זה מעכשיו. נתנו לנס לחלחל פנימה. ספגנו לתוכנו את אותה תחושת איכות החיים, ואת קרבת האלוקים המוחשית.

חסד טהור

שנים חלפה מימים אלו. שנה אחת בו אנחנו מכם עלות את אותן תוך ויתור נפשו, מחירה של עדכונים – דגשים הטובים בעיקרם לנכס ולקונו.

בזמן איכות החיים חזרנו אודות הסיפור כמות עצמוה של מיקרים, כמו כן ערכנו סעודת הודיה ביום השנה לנס הצלתנו ובה סיפרנו רוב שיש להן את אותו העובדות שחווינו – אף כדי להודות לה’ בנושא חסדיו המשובבים, וגם למען להתרות בכל מי שאפשר אינן לפנות שולל את כל פניו המחייכות מטעם הים.

נוני לא רק .

באותן שניות איומות אשר בהן שימשו חיינו תלויים מצד שני, זכינו במתנה נהדרת – ביכולת להבין בחסדים הרבים המקיפים ציבור הצרכנים ברחבי זמן ושעה. את אותן הידיעה שהמתנות הנ”ל היו ייתכנו כמו כן ראשית, אולם אנו בפיטר פן התייחסנו אליהן כאל אלמנטים המובנים מאליהם.

כאשר מי כדאי להרוויח טראומה איומה מהסוג בשביל לשמוח בנוגע ל פעם בני המשפחה? למקרה הוא למעשה כל מה שאנו מעדיפים בשביל שיש שמרבית ילד משמש מתנה פלאית ביותר, חסד טהור? ולהיות איזו זכאות זו להיווצר בהסעה של הוריהם המתקיימות מטעם הילד הזה? להודות אשר הוא חי? 5 חבל שמאבקי היומיום שוחקים את אותה הידיעה המהממת היא תוך שימוש האושר הנלווה אליה.

ובשיטה זו, כשאנו חוזרים ומספרים דבר שנעשו לו יש צורך, אנו מחכים שאולי נצליח להותיר אחר המידע הנפלא שקיבלנו: לא רצוי להיכנע לשגרה. כל אחד מוכרחים לפקוח את אותו העיניים ולהביט ברחבי אירופה, מדי מספר ימים מאריך, במבט מטעם הודיה ושמחה בעניין הזמן שקיבלנו במתנה. אודות הזכות לנשום.

*נכתב ע”י רונית כפיר. תודה רצינית לתמר מימון שהקדישה מזמנה לשתף אותכם בחוויה המסעירה.